כרוניקת משלוחי מנות

גילוי נאות: אני לא אוהבת את פורים, לא אוהבת להתחפש, ורק המחשבה על כל הממתקים שמקבלים במשלוחי מנות עושה לי רע.

ובכל זאת, פורים וצריך לשמוח... אז אני שוקעת כל כולי בהכנה של משלוחי המנות, מחכה בסבלנות ודי מהר החג הזה נגמר.

השנה זאת שנת הזכוכית שלי. לראשונה יש לי ארונות במטבח עם זכוכית "סבתא", רוב כלי ההגשה שלי הם מזכוכית וכל צנצנת זכוכית שנקראת בדרכי נשטפת ונשמרת לאחר השימוש. אז הבחירה בצנצנות למשלוחי מנות הייתה מתבקשת... וגם ידעתי בדיוק איך אני הולכת לשדרג אותן. את הרעיון ראיתי בכמה מקומות באינטרנט וזו הייתה הזדמנות מצוינת לנסות אותו.

היו בדרך כמה אתגרים:

הקטן שלי שרצה מאוד לשחק עם החיות....

וגשם שלא הפסיק לרדת במשך שבוע - "בדיוק" כשאני צריכה לרסס ולייבש את המכסים...

(הפעם ריססתי בחוץ, נגד כיוון הרוח ועם מסיכה- מסקנות מפרויקט הריסוס האחרון שלי)

כדי לא להילחץ, ויתרתי על אפייה בבוקר פורים ובחרתי להכין "נשיקות" שנשמרות מצוין בתוך הצנצנת הסגורה, כך שהיה זמן לארוז כמו שאני אוהבת- טדאאם:

מדבקות לוח גירי של יעל יניב

פורים שמח! מקווה שתמיד תמצאו משהו שמח, גם בדברים שאתם פחות אוהבים (-;

סבתא מאוסף פרטי

באחד מימי השישי בחודש שעבר זכיתי להיות שותפה לחוויה יוצאת דופן.

לכאורה, זו הייתה הפקת אופנה, מה כבר יכול לרגש? מלבישים את הדוגמנית, מאפרים אותה, מצלמים אותה וגמרנו. 

זה בדיוק מה שלא רצינו שיקרה. וב"רצינו" אני מתכוונת לאורית, רינה ואנוכי. דיברנו והתכתבנו במשך שעות. רצינו משהו אחר, רצינו יותר. אני כמובן הייתי מלאת ספקות לגבי מיליון דברים אבל איכשהו רינה הצליחה לשכנע אותנו עם האופטימיות הנפלאה שלה. עוד על התכנונים והביצוע תוכלו לקרוא בבלוג של רינה. ממליצה! 

קראתם? 

אז הבנתם שסבתא שלי נרתמה למשימה.

היה קל מאוד לשכנע אותה... סבתא שלי תעשה כל מה שאבא שלי יבקש ממנה, בלי להסס. אני מקווה שכל האימהות מאמינות ככה בילדים שלהם. וגאות בהם.

הכתבה הנהדרת של צופיה הירשפלד במוצ"ש של מקור ראשון
צילומים: דנה ישראלי | איפור: נעה גלבוע 

התמונות מההפקה נגעו בלב של הרבה אנשים. 
אבל בשבילי התוצאה, היותר מרגשת, של כל זה:

סבתא צביה | צילום: שלומית קזלו (מזל שהבאתי מצלמה!)
כובע: אורית אביעזר | נעליים: אדי כלאב

 הכנתי לסבתא שלי אלבום קטן עם התמונות. היא הוקסמה מעצמה, כאילו לא ידעה כמה יופי, חכמה וחוזק יש בה. יש יותר מרגש מזה?

תמונה עם סיפור

ברגע אחד קלטתי אותה. בדרך כלל אני מעיפה מבט עצבני בכל רכב שחונה ממש מול חלון הראווה (אסור לחנות שם ובכל זאת, ברחוב שכמעט תמיד אין בו חנייה, זה כמעט בלתי נמנע...) וחוזרת לענייני.

אבל הפעם, המצלמה הייתה עלי והייתי בעיצומו של חיפוש אחר זוויות ומקומות מעניינים לצלם בהם את הנעליים. לא יכולתי לבקש יותר, משאית ישנה וחלודה, מלאה מכלי-גז משומשים! יש!!!!! התעלמתי מכל המבטים של העוברים ברחוב והתחלתי לצלם, מהר! בכל רגע בעל המשאית יחזור והלוקיישן המושלם שלי יעלם...

כשהנהג חזר, יכולתי לראות איך הוא רואה פתאום את המשאית שלו באור קצת אחר, בחיי.

כשפרסמתי את התמונה חברה שאני מאוד מעריכה את דעותיה, הגיבה "כמה זה יפה לפרסם בלי דוגמניות...." ופתאום הבנתי עד כמה הנעליים עם אופי, וממש כמו שאני מצלמת אנשים, לכל נעל יש את הזווית שמחמיאה לה.

אנשים אני יכולה לצלם כל היום. אבל חוץ מ-ים, אני כמעט ולא מצלמת נופים וגם לא חפצים דוממים. 

אני מסתכלת, ומתפעלת וזהו. 

ויש את הנעליים שאבא שלי מעצב, שהן כן חפץ דומם אבל גם קצת מעבר... 

ויש עוד תמונות כאן

(לא שומרת את הנעליים לעצמי, אפשר לראות את כל הדגמים, והכתובות של החנויות באתר אדי כלאב)

חורף שכזה

החורף הזה עובר מהר... עם המון ימים יפים! שטופי שמש ולא כל כך קרים.

כשאני חושבת על זה, זה החורף הראשון שאני לא קופאת בו מקור. ובגלל זה אני מאושרת.

צ'ק ליסט חורפי, קצר וקריטי מבחינתי:

* כרובית בתנור – יש.

* גרביונים צבעוניים – יש.

* והכי חשוב – בעל מפנק שמדליק את המזגן לפני שאני יוצאת מהשמיכה (-: יש.

אז מה עושים בחורף שכזה? נוסעים לספארי!

היה מזג אוויר מושלם והחיות שמחו מאוד לראות אותנו:

מאז הקטן מבקש כל יום ללכת לגן... חיות...

בגדים ושקיות

בגדים ושקיות. בגדים ושקיות. 

זאת הייתה התפאורה שליוותה אותי בחודש האחרון. 

וזה לא נגמר. 

אני יכולה לומר בכנות, שלא הערכתי נכון את גודל הפרוייקט. ובדיעבד טוב שכך, אחרת כל מה שקרה לא היה קורה...

הנה התקציר - ציפיות מול מציאות:

השלל - אחרי שהבאתי מסבתא את השקיות מצאתי את עצמי די מהר מוקפת בהרים של בגדים. ביקור שני אצלה חשף עוד ועוד שקיות וגם שמועות על מסתור נוסף, בקומה העליונה. עכשיו נותר לי רק לקוות שבאמת לא נשארו שם בגדים.

המיון - מלאכת המיון הכה אהובה התגלתה כחסרת היתרון המרכזי שלה - סידור המחשבות. זה היה כמעט בלתי אפשרי מול הכמויות המטורפות ואני יכולה לקבוע בוודאות שעומס הפריטים האלה הקשה עלי להתפקס ולתקתק עניינים כמו שאני עושה בדרך כלל. 

פרסום המכירה - נתקלנו בשלל תגובות, מהאוהדות ביותר ועד הלא אוהדות ביותר... הכי קשה היה להסביר את איכות הפריטים שאספנו ושאלו לא "שאריות" ביגוד של הילדים אלא פריטים מקסימים שמחפשים ילדים שילבשו אותם. 

המכירה עצמה - הבית התמלא בנשים שיודעות להעריך בגדים, ובילדים שלמדו דבר או שניים על "קיימות". וזה היה כיף, לשמח אותם, ולתת לשמחה שלהם למלא אותי. 

הבוקר שאחרי - בניגוד למכירה הקודמת (שהשאריות ממנה קיבלו מקום של כבוד בחדר האורחים שלי, עד למכירה הבאה) חשוב לי שהבגדים יגיעו לילדים שילבשו אותם. אז השקיות מחכות יפה לפיזור - כתומות לתרומה, אדומות לגן של הקטן, ירוקות לחלוקה במשפחה המורחבת, ורודות לחברות... 

****

ולסיכום, אז כן, היה מאתגר, אבל היה שווה. 

תודה גדולה לחברות המקסימות שהיו שותפות לכל זה.

והפרוייקט הבא...? אל דאגה, כבר יצא לדרך (-;

8 ימים | 8 תמונות

1

 

-מדליקים- 

נוהגים להדליק את החנוכיה על יד חלון או פתח כדי לפרסם את הנס 

החלטה: בחנוכה הבא לצאת החוצה ולצלם משם (אולי יכנס איזה פרצוף לתמונה)

2

-סביבונים-

מסיבות חנוכה בגני הילדים מתקיימות תחת עלטה 

(או התמונה היחידה שיצאה טוב, תודה לחלון)

משאלה: עד חנוכה הבא - לקנות מצלמה מקצועית באמת

3

-אור בחושך-

אחד המסרים של החג, למצוא נקודות של אור בחושך

יישום: לפעמים מצליח לי, הרבה בזכות סדנת הצילום של דנה ישראלי

4 -6

  

-השלל-

מהפוסט הקודם

כן, גם אני לא האמנתי...

יישום 2: למיין זה לגמרי למצוא נקודות אור בחושך

7

-קורדרוי-

סדר וארגון הם בהחלט אומנות

מסקנה: השיגעון שלי מצטלם לא רע בכלל

8

-בננה/מנטה/מסטיק-

חדש מישן, מרגש משו

הפתעה: השלל מעסיק אותי בדרכים שלא תכננתי (ותודה למירילופ)

אוסף הבגדים הגדול

או מזל שיש הדלקת נרות חנוכה אצל סבתא צביה

אני מתרגשת.
גם כי פתחתי את הבלוג הזה וגם כי הערב אנחנו נוסעים להדלקת נרות אצל סבתא שלי.

בתמונה: סבתא שלי בתמונה משפחתית (היא הקטנה עם הסרט מימין)

את העיבוד המקסים לתמונה עשתה רעות פרנקל-טולדו מ"שושלת" https://www.facebook.com/shoshelet 

לפגוש את כל המשפחה זה נחמד (הרבה פחות נחמד להכניס את הילדים לאוטו בשעה חמש וחצי כדי להגיע לאירוע שמתחיל בשעה שהם בדרך כלל מתארגנים לשינה).

אבל כל זה מתגמד לעומת האוצר שאני הולכת לבזוז, ושלשמו התכנסנו כאן. אוסף הבגדים הגדול.

מכיוון שאף אחד לא יודע איפה סבתא שלי גרה אני מרשה לעצמי לציין את המיקום המדוייק של האוצר: בקומת המרתף, מאחורי הדלת של החדר הגדול (או בשמו העממי חדר המשחקים).
מאחורי מזרן ישן, שעומד על צידו, יש המון שקיות.

שקיות כשלעצמן מאוד מרגשות אותי (את זה נפתח בפעם אחרת) אבל תכולתן עוד יותר. בגדים. בגדי ילדים. בכל מיני גדלים.

זאת לא הפעם הראשונה שאני הולכת לנבור באוסף, אבל זאת הפעם הראשונה שאני הולכת לעשות את זה לא רק עבור נגה ואריאל שלי.
***
אחרי ההצלחה הגדולה של מכירת ה"בוטיק-יד-שנייה" שנילי ואני הפקנו, ושבה נמכר חלק נכבד מאוסף הבגדים הקטן (שבטח כבר הספיק להתמלא מחדש) - הכרזנו על האתגר הבא:
מכירת בוטיק-יד-שנייה לילדים
***
זה הולך להיות כל כך כיף!!!
למיין (המלאכה האהובה עליי) את כל הבגדים: למחזור, לתרומה, לארון ולמכירה.
לכבס, לגהץ, לתמחר, להצמיד תגיות (חלומיות - תמונות בקרוב) ולבסוף, לארגן את הבית כמו חנות קטנה (-:
***
עוד אין תאריך ושעה, אבל אני מבטיחה לעדכן.
ובנתיים, מקווה שנתתם וקיבלתם מתנות שוות לחנוכה!

אריאל ומתנת חנוכה מספר 3